כותב על מוזיקה, הפקה ודברים אחרים שמעניינים אותי.
And So I Watch You From Afar - Set Guitars To Kill
החבר’ה האלה מבלפסט הם כנראה המושיעים הנוכחיים של הפוסט רוק.
הם משלבים את הגיטרות והבס הפאנצ’יים של גל הארקטיק מאנקיז עם נגינה עוצמתית ושכבות של גיטרות אינטרומנטליות המנוניות, בדיוק כמו “שהמושיעים הקודמים”, 65daysofstatic (שכבר דיברתי עליהם כאן לא מעט) שילבו פנימה IDM גליצ’י ותופים אלקטרוניים.
Hummingbird של ווילקו פשוט רודף אותי בימים האחרונים.
פסנתר ובס, מלודיה ביטלסית מתקתקה וקליטה. נשמע כמו שיר שרוקפור היו מתים לכתוב בתקופת “One Fantastic Day”. לא כזה מופרך אפילו לדמיין את אלי לולאי שר את זה במקום ג’ף טווידי.
ואז מגיע הקרשנדו עם סולו הכינור, וכמה שהוא פשוט, הוא מנקז את כל השיר לרגע קתרטי אחד מדויק ומתוק. שיר ענק.
Jan Van Den Hemel ו- Andrew Hussie עורכים מחדש קליפים קצרים מ”סטאר טרק: הדור הבא” ועוד סדרות. התוצאה היא מינימליסטית והזויה, מן “המשרד” על LSD.
בפרק שצירפתי פיקארד מפגין טעם מוזיקלי די מפוקפק, לחרדת הסביבה.
ברצינות- למה שמישהו ירצה לקנות את הדבר המגוחך הזה?
ובנימה אחרת - אתרים עם ממשק פלאש זה כל-כך 2002, וכל-כך איטי ומגושם.
We vs. Death הם להקה הולנדית שמשלבת פוסט רוק מלא גיטרות מצלצלות עם הפקת אינדי רוק כיפית וכלי נשיפה. האווירה קצת מזכירה את Battles, אבל הרבה יותר פופית.
הלהקה מציעה לא מעט מהשירים שלה להורדה חופשית בדף שלה ב-Last.fm. כיף.
בהמשך למגמת ה”וידאו של אמנים באולפן מפמפמים את האלבום הקרוב שלהם” - עמית ארז מציג בוידאו פרומו משופשף את “Last Night When I Tired To Sleep I Felt The Ocean With My Fingertips”, האלבום המתקרב (יוני).
אחת הבעיות היחידות עם אלבום הבכורה הסלף-טייטלד שלו היא חוסר האחידות שמגיע עם דגירה על חומרים לאורך המון שנים עד לרגע השחרור שלהם, וההפקה שעוברת מלא איטרציות בכל שיר ושיר עד שמגיעים לתוצר הסופי והמאוד לא רציף.
באלבום החדש, כמו באיפי הראשון, “Black Light”, מסתמנת אחידות הפקתית וכתיבתית די מבורכת שבטוח תעשה לו טוב.
אורפנד לנד באולפן, מקליטים את “לוחם האור”, האלבום העתיד לצאת.
סתם תזכורת אקראית לאלבום האדיר הזה. הארדקור מלודי וקצת גראנג’י. וצעקות. וגיטרות. והכל נורא נעים וקליט.
את הפלסטיק פיקוקס ראיתי בפעם הראשונה בחימום שלהם להופעה כלשהי בבארבי ת”א (אסף ארליך? ברי סחרוף? מי יודע). אני זוכר שהאנרגיות של הגיטריסט והבסיסט (דני אברג’יל ואיתן רדושינסקי, בהתאם) לגמרי העיפו אותי ושהדרך שבה הם התחלפו בינהם בתפקידי השירה במקביל לשינויים בסגנון המוזיקלי הלוך וחזור די הרשימה אותי באותו זמן.
עברו מלא שנים. את המידנייט פיקוקס, שמוביל רדושינסקי, ראיתי מאז בעשרות על עשרות של הופעות, בכל פסטיבל זניח, בכל מועדון תל-אביבי ועל גגות של בניינים ישנים ביפו.
עם כל הזמן שעבר, Radio Death, האלבום הראשון של הפלסטיק פיקוקס, ו-Cycle of The Donkey שמלונקק פה עדיין נשמעים מעולה ונשארים רלוונטיים בנגן שלי.
(מהבלוג של ליהי)
פשוט אדיר.
אם היה משחק כזה, הוא בטח היה מלא בשירים של Sunn O))).
